המין תואר לראשונה בשנת 1984 בידי Clément כתת־מין של המין R. lucifugus. בהמשך, בעקבות מחקרים טקסונומיים ששילבו מאפיינים מורפולוגיים, כימיים וגנטיים, הוכר כמין עצמאי.

הסוג Reticulitermes כולל מינים רבים, שתפוצתם משתרעת באירופה, באסיה ובצפון אמריקה. חלקם דומים מאוד זה לזה מבחינה מורפולוגית, אך נבדלים במאפיינים גנטיים, בהתנהגות הרבייה ובתפוצתם הגאוגרפית.

מחקרים פילוגנטיים על מיני הסוג Reticulitermes באגן הים התיכון מצביעים על השפעה של שינויים גאולוגיים ואקלימיים על תפוצתם ועל התמיינותם של המינים. במהלך המחזורים הקרחוניים של הפלייסטוקן הצטמצמו ככל הנראה תחומי התפוצה של אוכלוסיות מסוימות, והן שרדו באזורים שבהם נשמרו תנאי אקלים מתאימים, ובהם דרום חצי האי הבלקני. עם התחממות האקלים התאפשרה התפשטות מחודשת של חלק מהאוכלוסיות לאזורים צפוניים יותר.

מחקרים מולקולריים מצאו כי בתחום התפוצה שיוחס בעבר למין R. balkanensis קיימות שושלות גנטיות נבדלות. חלק מהאוכלוסיות מיוון נמצאו קרובות לשושלות מאיטליה, ואחרות לשושלות ממזרח הים התיכון, ובהן R. clypeatus מישראל. ממצאים אלה תומכים באפשרות שדרום הבלקן שימש אזור מקלט בתקופות הקרח, שממנו התפשטו אוכלוסיות לאחר התחממות האקלים.

המין קשור לבתי גידול שבהם קיימת לחות קרקע מספקת, ובהם חורשים, שטחים מיוערים, אזורים חקלאיים וסביבות מיושבות. בדומה למינים אחרים בסוג, פעילותו מתרכזת בקרקע, מתחת לחומר צמחי מת ובתוך חלקי עץ המצויים במגע עם הקרקע.

הפועלים נעים באמצעות מערכת מחילות תת־קרקעיות ומעברים מוגנים. כאשר מקורות המזון נמצאים מעל פני הקרקע, הם עשויים לבנות צינורות מעבר מחלקיקי קרקע ומחומרים אורגניים המלוכדים בהפרשותיהם. מעברים אלה מצמצמים את החשיפה להתייבשות ולטורפים.

הערכה כי הטרמיטים המצולמים באתר שייכים למין זה מתבססת בעיקר על מקום האיסוף שלהם. פעילות הטרמיטים זוהתה בתוך חלקי עץ שהיו במגע עם הקרקע בגינת בית. התמונות צולמו התמונות צולמו בכפר נאוטריביה באי האי אוויה (Evia).