המין צִרְעָה מִזְרָחִית נפוץ במזרח אפריקה, ברוב מרחב הים התיכון, בחצי האי ערב, בקווקז, במרכז אסיה ומזרחה עד הודו.

הבוגרים ניזונים מצוף פרחים, מפירות בשלים, מטל־דבש, ממוהל צמחים עשיר בסוכרים וגם ממזון אנושי. הפועלות הצעירות מטפלות בזחלים, ואילו המבוגרות יוצאות לאיסוף מזון ולהגנת הקן. הזחלים ניזונים מטרף ומשאריות בשר שהפועלות מביאות לקן. הם מפרישים נוזל מזין העשיר בחומצות אמינו, בסוכרים ובחומרים נוספים, שאותו מלקקות הפועלות, המלכה ולעיתים גם הזכרים במסגרת טרופלקסיס (trophallaxis).

המלכות המופרות הן היחידות השורדות את החורף. הן חורפות ביחידות או בקבוצות קטנות בתוך חללים מוגנים, ומתחילות את פעילותן בדרך כלל בתחילת חודש מרץ בחיפוש אחר אתר לבניית קן. הקן נבנה בתוך חללים בקרקע, כגון מחילות בעומקים משתנים, לעיתים של עשרות סנטימטרים, או בפתחים בבסיס עצים. ניתן למצוא קינים גם בחללים שונים בתוך מבנים. בכל קן יש בדרך כלל מלכה אחת.

המלכה בונה גבעול תלייה המחובר לתקרת החלל, וממנו תלויה החלה הראשונה שתאיה פונים כלפי מטה. הפועלות הבוקעות ממנה ממשיכות את בניית הקן, שבו החלות מסודרות זו מתחת לזו במאוזן, ובכל חלה שכבה אחת של תאים משושים. החלות ומעטפת הקן נבנות מסיבי עץ, מקליפות עץ ומחומר צמחי לעוסים המעורבים ברוק.

בקינים מפותחים נבנות בדרך כלל 5–8 חלות, ולעיתים אף יותר, ובהן חיים עד כ־5,000–10,000 פרטים. לקראת סוף הקיץ מתחילות הפועלות לבנות תאים גדולים, שבהם יתפתחו מלכות חדשות (מביצים מופרות) וזכרים (מביצים בלתי מופרות). לאחר ההזדווגות מתים הזכרים, ובסוף הסתיו מתה המושבה כולה, למעט המלכות המופרות השורדות את החורף.

הפרטים בקן מתקשרים האחד עם השני באמצעות פרומונים, תנוחות גוף, תנודות הגוף ורטט.

צרעה זו נחשבת למזיק, שכן היא אחת הטורפות החשובות של דבורת הדבש בישראל, וקינים הממוקמים בקרבת מגורי אדם או בתוכם עלולים להוות סכנה בשל עקיצותיהם. בשל חשיבותה כמזיק בענף הכוורנות וכסיכון לבריאות הציבור, הצרעה המזרחית היא אחד ממיני החרקים הנלמדים במסגרת הכשרת מדבירים בישראל. ההדברה מתבססת בעיקר על פיתיונות מורעלים ועל השמדת קינים, בהתאם להנחיות ולהיתרים הקבועים בחוק.

התמונות צומו בכינרת, שוהם ומושב בני עטרות.